חמלה

חמלה | מיטל שנרך
מסע ההיכרות שלי עם חמלה.
מתוך התבוננות פנימה, בבואי לכתוב שורות אלה, ניסיתי להיזכר מה הייתה הנקודה שבה הוחלפו עצב, תסכול, כעס וקורבנות ששהו בתוכי במשך שנים – לחמלה.
שנים רבות כעסתי על אבי, על ילדות מלאה אלימות. אלימות פיזית ומנטלית שנצרבה בגופי ובנפשי. התוצאה הייתה כעס גדול, האשמה, קורבנות וריחוק ממנו לאורך השנים כשהפכתי לאדם בוגר ועצמאי.
כבר שנים אני מטפלת בעצמי, מנסה לנתק את השדים שדבקו לגופי והשפיעו על כל היבט בחיי. אני חושבת שהנקודה בה אני יודעת לזהות שהתחיל תהליך החמלה היה באחת הסדנאות להתפתחות אישית שעברתי, בתהליך שבו המילה חמלה לא נאמרה כלל, אבל בהחלט נכחה בחלל החדר. חדר עם עוד כ 80 אנשים. המנחה מדבר עם אחת המשתתפות ואני מרגישה איך בגוף שלי מתרחש משהו. עולה בכי. בכי כואב במיוחד. על כל כך הרבה שנים, בהם, במקום לראות את כאבו וחולשתו של אבי ראיתי רק מפלצת.
מתוך שאר השיתופים שעלו בתוך חלל הסדנה והחוויות שחוויתי בה הבנתי ביני לביני כמה דברים :
שבכל פעם שאני נתקלת באדם שמצליח לערער את שלוותי, אני בוחרת בצורה אקטיבית לחשוב – שככל הנראה כאב לו מאוד, והוא לא רוצה באמת להרע לי. הוא פשוט מפחד או כואב או אבוד , ולא יודע מה לעשות עם התחושות הללו שלו.
הבנתי שההורים שלי הם רק ההורים שלי, יש להם את הבחירות שלהם והם בסך הכל בני אדם. הם עשו את המקסימום שהם ידעו, מתוך הכאבים שלהם, חוויות החיים שלהם, הקשיים שלהם- ובעיקר בהמון אהבה ורצון להיטיב. כנראה, כך אמרתי לעצמי, הייתה שם גם חרטה גדולה על דברים שנעשו או נאמרו.
את חלל הכעס שסחבתי שנים – מילאה לאט לאט חמלה כלפי אבא שלי. במשך חמישה ימים מלאים בכיתי וכל דמעה רוקנה ממני סבל. לא ידעתי לקרוא לחמלה בשמה כשהחלה לחלחל לתוך חיי, אבל היא הביאה הקלה גדולה לראש, לגוף, לרגש ולמחשבה.
סיפורים על ילדות קשה, עליה שמעתי לא פעם מאבי , נראו לי פתאום כאילו היו דרכו להתנצל או להתקרב. אבל אני הדפתי.
חומות והגנות שהוא יצר גרמו לו להתרחק ולהרחיק, לכאוב ולהכאיב- והוא בסך הכל היה חסר אונים. חסר אונים בדיוק כמוני כאשר הניף לעברי את ידו המכאיבה.

החוויה הזו הביאה אותי באופן כמעט לא מודע, לתרגל ולהביא איתי חמלה כמעט מול כל אינטראקציה שיש לי עם אנשים. זה חידד את ההתבוננות שלי, שיפר את האופן שבו אני צולחת סיטואציות שבעבר היו מורכבות לי רגשית, האינטואיציה שלי מול אנשים גדלה, והחופש – הוא המתנה הגדולה מכולם.
חמלה זה תרגול.
התרגול לעולם לא תם. הוא תמיד נוכח. לפעמים, הוא מעמת, לפעמים קשה, לפעמים מכשיל. אבל תמיד נוכח. כי מרגע שהוסרה נקודת העיוורון - העולם נראה אחרת.
גם היום עדיין עולות וצפות מחשבות אוטומטיות של שיפוטיות, רחמים, ולעיתים כעס מול אנשים בחיי אבל מה ששונה – היא הערות לכך והחלפת התודעה באמצעות מיקום של סימני שאלה במקום בהן שהו עובדות.
עכשיו מתחיל מסע מקביל ולא פחות חשוב- של חמלה כלפי עצמי .