אימון מתבגרים

כשהילד שלי כבר לא ילד: על גיל ההתבגרות, ביטחון עצמי והדרך לפגוש את עצמך

יש רגע כזה, כמעט בכל בית עם מתבגר.

הילד שפעם סיפר לכם הכול חוזר מבית הספר, נכנס לחדר וסוגר את הדלת.

אתם מתעניינים: "איך היה?"

ומקבלים תשובה ממולמלת, לפעמים אפילו בבוז - "בסדר"

ובכל זאת, אתם נשארים לתהות אם הכל שם באמת " בסדר".

לפעמים זו הסתגרות. לפעמים כעס, לפעמים ירידה בביטחון העצמי, הימנעות, חרדה לפני מבחן או קושי חברתי. לפעמים אתם פשוט מסתכלים על הילד שלכם ויודעים שהוא לא מרגיש טוב עם עצמו ולפעמים זו רק בקשה טבעית ונורמלית לגיל ההתבגרות - להתרחק כדי למצוא את עצמו ואת דרכו מחדש.

אבל החלק הקשה ביותר הוא שאתם רוצים לעזור, לדעת, להיות אבל כבר לא ממש מצליחים ולא יודעים איך.

כהורים, האינסטינקט שלנו הוא להגן. אנחנו רואים ילד כואב ורוצים שהכאב ייעלם. אנחנו רואים פחד ורוצים לשכנע שאין ממה לפחד.

ולמרות שכולנו היינו מתבגרים פעם - נדמה שאנחנו שוכחים כמה הגיל הזה היה מבלבל גם עבורנו.

אז מה בעצם קורה שם, בגיל ההתבגרות?

אז התשובה הכללית יכולה להיות "הורמונים" ולפעמים זו אפילו דרך די נוחה להסביר מופעים דרמטיים במיוחד.

אבל גיל ההתבגרות הוא הרבה יותר מהורמונים.

תחשבו עם עמה דברים ושינויים המתבגר שלכם צריך להתמודד לצד ההורמונים האלה:

• אתגרים חברתיים, לחץ חברתי, סוגיות שייכות, מעמד החברתי, המרחב הדיגיטלי- רשתות חברתיות שמביאות המון השוואתיות בלתי פוסקת לאחרים והצורך הכמעט קיומי להרגיש שייך

• זהות מינית, חוויות מיניות ראשונות,

• שינויים גופניים, דימוי גוף ורגישות גבוהה למראה גופני ולדעת הסביבה, הפרעות אכילה

• מפגש מול החיים הבוגרים וחרדות כמו - חרדה חברתית, חרדת בחינות, לחץ לימודי והתנהלות יומיומית

• הצורך בעצמאות, גיבוש זהות, שחרור מהתלות בהורים

• קונפליקטים במערכות יחסים - התאהבויות ופרידות , מעמד חברתי, עימותים סביב דמויות סמכות, ריחוק מההורים

• שינויים הורמונליים - רגישות יתר, מרד נעורים, שעות שינה

  
  

אז לא פלא שלפעמים קשה.

זו למעשה תקופה חשובה שבה מתרחשת משימה התפתחותית עצומה עבור הילד שלנו שמתחיל להיפרד מהזהות שבנינו עבורו לאורך שנות הילדות המוקדמות במטרה לברר מי הוא כאדם בפני עצמו.

להבין - מי הוא.היא? מה הוא.היא שווה? איך אחרים רואים אותו. אותה? האם הוא.היא מספיק יפה? חכמ.ה? מעניינ.ת? מקובל.ת? ומה קורה אם היא. הוא שונה?

אני שומעת הרבה מההורים אצלי בקליניקה:

"אבל אני כל הזמן אומרת לו כמה הוא מדהים"

אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו כמה הם טובים, מוכשרים, יפים, חכמים ואהובים. ואנחנו באמת רואים וחושבים ככה ולא ממש ממבינים את הפער בין מה שהוא. היא רואה למה שאנחנו....

אבל יש דבר אחד שחשוב לזכרו :

שאנחנו לא יכולים לעשות עבורם

אנחנו לא יכולים לבנות עבורם ביטחון עצמי, לגבש זהות מינית, להוריד לחץ וחרדה, להיות חברותיים עבורם, לקבל ציונים טובים, לעבור טסט או להילחם בצבא....

בסופו של דבר, תחושת הערך של המתבגר צריכה להיבנות בתוכו.

כי ביטחון עצמי אינו הידיעה ש"אמא חושבת שאני נהדר".

הוא גם לא הידיעה שאני תמיד אצליח.

בעיניי, ביטחון אמיתי הוא משהו אחר:

הידיעה שגם כשיהיה לי קשה — אני אוכל לפגוש את מה שיגיע.

אני יכול להיכשל במבחן ולהישאר אני.

אני יכולה לחוות דחייה חברתית ולא להסיק מכך שאף אחד לעולם לא ירצה להיות חבר שלי.

אני יכול לפחד ועדיין להתגבר ואולי אפילו לבחור ולפעול.

אני יכולה להיפרד ממישהו שאהבתי, לכאוב מאוד, ולדעת שהכאב הזה לא יישאר כך לנצח.

זו כבר לא רק תחושת "אני שווה".

זו תחושת אני יכול להתמודד.

ושם, בעיניי, מתחיל שינוי משמעותי.

אז מה בכל זאת אנחנו כן יכולים לעשות? אנחנו כן יכולים לאהוב, לתמוך, לעודד ולהיות שם גם כשהם בועטים, מתרחקים ונראים כמו מאוד לא מרוצים.

להחזיק את הידיעה שהם עדיין זקוקים לנו, ואולי אף יותר.

אז מה עושים באימון למתבגרים?

לא מעט הורים מתקשרים אליי עם רשימות של דברים שהיו רוצים שישתנו.

שיהיה יותר בטוח בעצמו.

שיפסיק לפחד.

שתצא קצת מהחדר.

שלא יוותר לעצמו.

שידבר איתנו.

שלא ייקח כל דבר כל כך קשה.

וואו כמה שאני מבינה את הרצון הזה.

אבל כשמתבגר נכנס אליי לקליניקה, אני לא פוגשת "בעיה שצריך לתקן"- אני פוגשת אדם.

ולכן אין לי שום עניין לנסות לשנות אותו אבל יש לי עניין גדול להכיר אותו ולהכיר לו את עצמו.

אם אנחנו רוצים לשנות משהו או מישהו - אנחנו מניחים שיש מה לתקן, משהו מקולקל - ואני יודעת ומחזיקה את הידיעה - שהכל ממש בסדר גמור - ככה כפי שהוא- ואנחנו מבקשים רק להכיר, להתבונן, לשאול שאלות - ואם ירצה השינוי לקרות- הוא יגיע ממנו, בקצב שלו, בדרך שלו, ממקום בריא - ואז גם יהיה שינוי אמיתי ואותנטי ולא כי " אמא/ אבא רוצה".

התהליך הזה גם גורם למתבגר לסמוך על עצמו, להאמין בעצמו, ללמוד לפתח חוסן אישי וכלים שהם צידה אמיתית ונהדרת לדרך.

איך נראה המפגש?

תהליך האימון למתבגרים מוגדר לגילאי 12–18 (אם כי גיל ההתבגרות רשמית נפרס כיום על טווח שנים רחב יותר) .

המפגשים מתקיימים בדרך כלל אחת לשבוע, במשך שעה ובמידת הצורך מרחיבים למפגשים נוספים. בין מפגש למפגש אני זמינה עבור המתאמנים שלי (לא רק המתבגרים) לשיחות טלפון או וואטסאפ - וזאת מתוך התפיסה שהתהליך האימוני אינו מתרחש רק במסגרת מפגש של שעה בתוך כתלי הקליניקה, אלא גם בחיים עצמם.

אנחנו בעיקר משוחחים, אבל אנחנו גם לומדים לעצור להתבונן ולהקשיב לגוף, לנשימה, לתודעה.

לשים לב למה קורה לי בגוף כשאני מספרת על.... אילו תחושות עולות? ורגשות? ומחשבות?

מה קורה לנשימה שלי כשאני חושב על המבחן מחר?

איפה בגוף אני מרגיש פחד?

מה אני אומר לעצמי כשאני נכנס לסיטואציה לא נוחה לי?

ומה אני עושה כשאני בטוח שכולם מסתכלים עליי?

לאט לאט אנחנו מתחילים לזהות משהו חשוב:

לא רק מה קורה לי, אלא איך אני פוגש את מה שקורה במציאות מולי.

סאטיה היא שיטה אימונית טרנספורמטיבית.

אחד הדברים המשמעותיים שאני מוצאת בה, במיוחד בעבודה עם מתבגרים, הוא שאנחנו לא ממהרים לתת עצות לא ממהרים לשנות.

אני לא מחזיקה עבור המתאמן רשימה של תשובות נכונות לחיים. אני באה מולו בריקות וסומכת עליו שהוא יודע הכי טוב מה נכון עבורו, גם אם מרגיש מבולבל - אנחנו נחקור, נסתקרן, נקשיב, נשאל שאלות, נתבונן במחשבות, בתחושות הגוף, בהרגלים ובדרכי ההתמודדות שקיימים.

ובתוך התהליך הזה מתרחש מעבר משמעותי מאוד של לקיחת אחריות.

מהתבוננות חיצונית של "מה שהחיים עושים לי" ל־"איך ואיפה אני בוחר לפגוש את מה שקורה לי?"

האפשרות לגלות שבתוך מציאות שלא תמיד בחרתי — עדיין יש לי מרחב, יש לי אפשרות להכיר את עצמי, ללמוד מה מפעיל אותי, לזהות את המחשבות שלי, לבקש עזרה, לנשום, לבחור תגובה, להעז, להסכים לטעות ולאט לאט לגלות שהכוח שלי לא נמצא רק במה שקורה סביבי - אלה במה שנמצא אצלי.

ובעיניי זו אחת המתנות הגדולות שאפשר לתת למתבגר.

מתי נכון לפנות לתהליך?

הסיבות שהורים פונים אליי הן שונות מאוד.

לפעמים זה סביב משבר שהחיים הניחו בפתח

לפעמים חוסר אונים של ההורים מול הנער.ה או חוסר תקשורת

לפעמים זה סביב רצון לשנות אותו. אותה ולהתוות לה דרך

אין סיבה אחרת

אין סיבה נכונה או לא נכונה

ולהגיע לתהליך כזה -כאמור זו מתנה לא משנה מה הנער.ה חווה ו/ או מה קורה בחייו

יש המון בדידות בגיל הזה והמרחב האימוני מאפשר רגעים של פריקה, התבוננות ושהייה בריאה עבורו. עבורה

*באותה נשימה חשוב לי לומר: אימון אינו תחליף לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי כאשר זה המענה שנדרש. חלק מהאחריות המקצועית שלי היא גם לזהות מתי אימון מתאים — ומתי נכון להפנות למענה טיפולי אחר, ולעיתים אנחנו גם משלבים את שני הטיפולים יחד בהיוועצות משותפת עם בעל המקצוע הנכון.

ומה קורה עם ההורים בזמן התהליך?

כאמור - תהליך האימון למתבגרים מוגדר באופן רשמי לגילאי 12–18 וזאת למרות שגיל ההתבגרות מוגדר היום בקהילה הטיפולית רחב הרבה יותר. בגילים האלה יש כמובן גם היבטים אתיים ומשפטיים לעבודה עם קטינים, ולהורים יש מקום בתהליך ולכן בהתאם לצורך אני משלבת הדרכת הורים.

אבל - כדי שמתבגר יוכל באמת לדבר, הוא צריך לדעת שיש לו מרחב בטוח משלו. לכן מטרת המעורבות ההורית אינה לקבל "דיווח" על כל מה שנאמר בחדר. אנחנו נשמור על חוק הסודיות ויחד עם זאת, הסודיות אינה מוחלטת ויש לה חריגים המעוגנים בחוק, הכוללים חובת דיווח במצבים של סכנת חיים, פגיעה בקטינים או בחסרי ישע, או מניעת פשע חמור.

מטרת ההדרכה ההורית היא להסכים לפגוש זה את זה אחרת ומתוך כך - להתחיל להזיז מערכת שלמה.

יש לנו נטייה לא מודעת כהורים ככל שאנחנו אוהבים יותר — לנסות חזק יותר ולגרום למצב הפוך ממה שרצינו

אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו בגיל ההתבגרות היא לא חיים בלי קושי, אלא את הידיעה שהם מסוגלים לפגוש קושי, שהם יכולים להתמודד עם קושי דרך היכרות והקשבה לעצמם, ללמוד לבקש עזרה, לגלות מה חשוב להם , מה המשאבים והחוזקות שלהם ולקחת אחריות על הבחירות שלהם.

לאחר גיל 18 אפשר כמובן להמשיך בתהליך האימון. ההבדל הוא שהמתאמן כבר בגיר, ולכן התהליך מוגדר כאימון רגיל והמעורבות ההורית משתנה בהתאם.

לא אוכל לקבל לתהליך מתחת לגיל 12

ואם משהו כאן הזכיר לכם את הילד שלכם...

אם קראתם את המילים האלה וחשבתם על הבן או הבת שלכם, אולי שווה שנדבר.

לא כדי להחליט מיד ש"הוא צריך אימון" ובטח לא כדי לתקן שום דבר, אלא כדי להבין מה קורה איתו כרגע, יכול לתמוך בו והאם תהליך אימוני בשיטת סאטיה יכול להתאים.

אפשר ליצור איתי קשר לשיחת היכרות ראשונית.

לפעמים שינוי מתחיל לא ברגע שבו מצאנו את כל התשובות.

אלא ברגע שבו מישהו סוף סוף מאפשר לנו לעצור — ולהתחיל לשאול את השאלות הנכונות.