אמא טובה דיה

אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שנשים בכלל ואימהות בפרט צריכות להיות מושלמות - סבלניות, מכילות, יודעות מה נכון לעשות.

הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים דונלד ויניקוט טבע את המושג "אמא טובה דיה" (Good enough mother).

המושג מתייחס לאם המספקת לתינוק טיפול מסור המותאם לצרכיו בשלבי חייו הראשונים, אך טיפול זה יורד בהדרגה באופן טבעי ומבוקר עם השנים מה שיוצר אצל הילד תסכולים.

לדבריו, ילד אינו זקוק לאם מושלמת. הוא זקוק לאם שנוכחת עבורו, שמנסה, שטועה, שמתקנת, ושבה אליו שוב ושוב.

דווקא התסכולים הקטנים, הטעויות והפער בין הרצוי למצוי הם חלק חשוב מההתפתחות התקינה של הילד מכמה סיבות:

1. דרך תסכולים אלה הוא לומד להתמודד עם המציאות ולפתח חוסן

2. בניית תחושת ביטחון פנימית.

3. מאפשרים לו להבין את גבולות המציאות

4. לפתח עצמאות

5. לבנות אישיות בריאה.

   
   

המונח נועד להעניק לגיטימציה לאימהות, מתוך הבנה שאינן יכולות (ואינן אמורות) להיות מושלמות.

הטעויות שהן עושות במהלך גידול הילד הן חלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות וההיפרדות הנורמלי. 

אם גם את מוצאת את עצמך מתחרטת על רגע של כעס, על חוסר סבלנות או על החלטה שלא הייתה מושלמת

את לא לבד. טעויות אינן עדות לכישלון בהורות, אלא חלק בלתי נפרד ממנה.

ויניקוט טען שילדים אינם זקוקים להורה מושלם. הם זקוקים להורה שמצליח להיות שם עבורם ברוב הזמן. כזה שמוכן לראות את עצמו, לקחת אחריות כשצריך, לתקן, להתקרב מחדש ולהמשיך לאהוב.

כאשר נחשפתי ולמדתי את התאוריה הזו לראשונה - "אמא טובה דיה" היה אחד הרעיונות שהכי הקלו עליי כאדם, וכאמא.

לא, אני לא אמא מושלמת. לא אמא שתמיד יודעת. לא אמא שלעולם לא כועסת, לא מתעייפת, לא טועה.

פשוט אמא אנושית

אמא שמנסה. שלפעמים מפספסת. שלפעמים מגיבה אחרת ממה שהתכוונה. שלפעמים מבינה רק בדיעבד מה באמת היה צריך.

דווקא שם, בתוך חוסר השלמות, מתרחשת ההתפתחות.

יש משהו מאוד מרגיע במחשבה הזו.

היא מזכירה לנו שהטעויות שלנו אינן בהכרח הפצעים של ילדינו. פעמים רבות, דווקא התיקון שאחריהן הוא זה שמלמד אותם שאפשר להתרחק ולחזור, להיפגע ולהתפייס, לטעות ולהמשיך לאהוב.

אז אם היום יצאת מאיזון, אם הרמת את הקול, אם התחרטת על משהו שאמרת – תנשמי.

את לא צריכה להיות אמא מושלמת.

את רק צריכה להמשיך להיות אמא טובה דיה.