הילד הפנימי

יש ילד שמנהל את החיים שלך

לפעמים אנחנו בטוחים שכבר השארנו את הילדות מאחור.

גדלנו. התבגרנו. בנינו חיים, יש לנו עבודה, זוגיות, ילדים, חשבון בנק, החלטות לקבל, מערכות יחסים לנהל.

ובכל זאת, יש רגעים שבהם משהו קורה - מישהו מעביר עלינו ביקורת, בן או בת הזוג מתרחקים, הבוס לא מרוצה, מישהו לא עונה להודעה, אנחנו צריכים להציב גבול או לבקש משהו שאנחנו רוצים - והתגובה שלנו מרגישה גדולה הרבה יותר מהאירוע עצמו. פתאום אנחנו מתכווצים. נבהלים. מרצים. כועסים. נסגרים. מרגישים לא מספיק טובים, לא רצויים, לא חשובים.

ואנחנו לא תמיד מבינים למה.

אחת האפשרויות היא שברגע הזה לא מגיב רק האדם שאנחנו היום. לפעמים מי שמגיב זה הילד שהיינו.

אז מה זה בעצם "הילד הפנימי"?

המושג "הילד הפנימי" יכול להישמע קצת מופשט או אפילו רוחני, אבל בעבודה בשיטת סאטיה הוא מקבל משמעות מאוד מעשית.

אדם מורכב מסך כל חוויות החיים שלו. לאורך הילדות אנחנו צוברים אינספור חוויות שמעצבות את התודעה שלנו:

הדרך שבה דיברו אלינו, המקומות שבהם הרגשנו אהובים ובטוחים, הרגעים שבהם הרגשנו לבד, לא מובנים או חסרי אונים, הציפיות שהופנו אלינו והדרכים שפיתחנו כדי להשתייך, לקבל אהבה ולהרגיש מוגנים.

חלק גדול מהחוויות האלה כבר מזמן אינו מעסיק אותנו ביומיום.

את חלקן שכחנו, חלקן הודחקו, לחלקן אנחנו פשוט לא מייחסים חשיבות - המשכנו הלאה.

אבל זה שאנחנו לא חושבים עליהן לא אומר שהן הפסיקו להשפיע עלינו.

לעיתים הן ממשיכות להתקיים בתוך האופן שבו אנחנו מפרשים את המציאות, בתוך מנגנוני ההגנה שפיתחנו, בתוך ההרגלים שלנו, בתוך מערכות היחסים שלנו - וגם בתוך הגוף.

הילדות נגמרה. הדפוסים לא תמיד

ילד שנמצא מול חוויה שאין לו יכולת להתמודד איתה כפי שמבוגר היה מתמודד, מחפש דרך להסתגל.

הוא לומד.

הוא מסיק מסקנות.

לפעמים הוא לומד שכדאי להיות "ילד טוב". לפעמים שעדיף לא להכביד, שאולי כדאי לשתוק, להצטיין, להיות עצמאי, לרצות, לא לכעוס, לא לבקש יותר מדי, או להיות מאוד קשוב למה שקורה סביבו כדי לדעת שהכול בסדר. אלה לא בהכרח החלטות מודעות. למעשה, ברוב המקרים הן בכלל לא כאלה. אלה דרכים שפיתחנו כדי להסתדר בתוך המציאות שבה גדלנו והן יכולות להיות מאוד חכמות ומועילות עבור הילד שהיינו.

העבודה הפנימית מתחילה כשהילד גדל — אבל המנגנון נשאר.

ואז אותה דרך ששירתה אותנו פעם פוגשת אותנו שוב ושוב בחיים הבוגרים: בעבודה, בכסף, בזוגיות, בהורות, בחברות.

ובקיצור — במערכות היחסים שלנו עם העולם ועם עצמנו.

ומה הגוף קשור לכל זה?

בשיטת סאטיה אנחנו לא מנסים להגיע אל הילדות רק דרך הסיפור שאנחנו זוכרים עליה, אנחנו עובדים גם — והרבה — עם הגוף.

הפניית תשומת הלב לתחושות הגוף היא יכולת שאפשר לתרגל ולפתח לאורך זמן. זו מיומנות נרכשת, ואחת המיומנויות שאנחנו מתאמנים עליהן בקליניקה. לכן, בזמן שמתאמן מספר לי על קושי בזוגיות, על משהו שקרה בעבודה או על שיחה שהכעיסה אותו, אני עשויה לעצור ולשאול:

מה אתה חש עכשיו בגוף כשאתה מספר לי את זה?

בהתחלה זו יכולה להישמע כמו שאלה קצת מוזרה.

אבל כשאנחנו נשארים עוד רגע ומפנים את תשומת הלב פנימה, לפעמים מתחילים להופיע דברים נוספים.

לחץ בחזה, כיווץ בבטן, גוש בגרון, כתפיים שמתקשחות, דופק שמתגבר, ועוד

אנחנו תמיד חשים והגוף נותן לנו מידע שהראש לא תמיד יודע לתת.

אפשר לומר שמערכת העצבים שלנו שומרת זיכרונות ילדות בגוף — לא במובן שהגוף הוא ארכיון שמאחסן בתוכו סרטים של העבר, אלא בכך שחוויות מוקדמות עשויות לעצב דפוסים רגשיים ופיזיולוגיים של תגובה, וכאשר משהו בהווה פוגש מקום מוכר, הגוף עשוי להגיב עוד לפני שהראש הספיק להבין מה בדיוק קרה.

הקשבה לתחושות האלה יכולה לפתוח עבורנו דלת לאסוציאציות, לרגשות ולזיכרונות משמעותיים שלא תמיד ניתן להגיע אליהם דרך ניתוח שכלתני בלבד ופה מתחילה להיות העבודה מעניינת.

לפעמים "אני לא יודע להגיד לא" התחיל הרבה לפני היום.

ניקח לדוגמה אישה שמגיעה לאימון כי היא מתקשה להציב גבולות - היא כבר יודעת את זה על עצמה.

היא מבינה שהיא צריכה להגיד "לא". היא אפילו יודעת להסביר מצוין למה חשוב להציב גבולות ובכל זאת, ברגע האמת היא שוב אומרת כן.

בעבודה היא לוקחת על עצמה עוד משימה למרות שאין לה זמן, בזוגיות היא מוותרת על משהו שחשוב לה וכשמישהו מבקש ממנה משהו שהיא לא רוצה לתת - היא מרגישה כמעט מיד אי-נוחות. אנחנו יכולות לדבר שעות על החשיבות של גבולות.

אבל בסאטיה נשאל בנוסף:

"מה קורה לך בגוף ברגע שבו את חושבת להגיד "לא"?"

וכשהיא מפנה לשם תשומת לב, היא מזהה כיווץ בבטן. אנחנו נשארות עם התחושה - לא מנסות להעיף אותה. לא מתקנות אותה.לא מסבירות אותה מיד- רק מתבוננות- ומתוך ההתבוננות עשוי לעלות זיכרון.

אולי פתאום היא נזכרת בעצמה כילדה, ברגע לכאורה קטן וחסר חשיבות, שבו הבינה שלהתנגד יוצר מתח.

שלהיות נעימה משאיר את הסביבה רגועה. שלהגיד "כן" מרגיש בטוח יותר מלהגיד "לא".

ופתאום הקושי שלה להציב גבולות היום מקבל הקשר אחר לגמרי.

זו כבר לא רק "בעיה שצריך לתקן".

זו דרך שהיא למדה פעם כדי להסתדר בעולם.

היכרות עצמית היא הבסיס לטרנספורמציה

בן כמה הילד שמנהל את החיים שלך היום

 תמונה: יעל שלח

מנקודת המבט של שיטת סאטיה, היכרות עצמית היא הבסיס לטרנספורמציה.

לפני שאנחנו ממהרים לשנות התנהגות, אנחנו רוצים להבין אותה.

מה מפעיל אותי?

מה אני מרגיש?

ממה אני נמנע?

מה למדתי לעשות כדי להרגיש בטוח?

איזה מחיר אני משלם היום על מנגנון שפעם אולי היה מאוד מועיל עבורי?

העבודה עם זיכרונות הילדות היא במידה רבה העבודה עם הילד הפנימי. המטרה אינה להישאר בעבר וגם לא לחפש אשמים, או להסביר כל דבר בחיינו דרך ההורים שלנו.

להפך.

אנחנו חוזרים לשם כדי להבין טוב יותר את מי שאנחנו כאן ועכשיו.

כי כשאנחנו מצליחים לזהות את הקשר שבין התחושה בגוף, החוויה שנצרבה בעבר והתגובה האוטומטית שלנו בהווה

נפתחת אפשרות חדשה - אפשרות לבחור.

לאט לאט אפשר לפרק מבנים תודעתיים והרגלים שהתקבעו לאורך השנים ולבנות במקומם דרכי תגובה חדשות, שמתאימות לאדם שאנחנו היום ולא רק לילד שהיינו אז.

לא למחוק את הילד שהיה. לא להשתיק אותו ובטח לא לכעוס עליו על הדרכים שמצא כדי להסתדר, אלא להכיר אותו מספיק טוב כדי שהוא כבר לא יצטרך לנהל את החיים שלנו מאחורי הקלעים.

אז בן כמה הילד שמנהל את החיים שלך?

אולי אתם כבר יודעים לזהות חלק מהדפוסים שלכם.

אולי אתם יודעים שאתם מרצים, שקשה לכם לבקש, שאתם נסגרים כשמתקרבים אליכם, שביקורת מפעילה אתכם באופן לא פרופורציונלי, שאתם צריכים להיות בשליטה או שאתם מבינים מצוין, לפחות בראש, מה הייתם רוצים לעשות אחרת — אבל ברגע האמת משהו בכם ממשיך להגיב בדיוק באותה הדרך.

לפעמים הבעיה היא לא שחסרה לנו הבנה.

לפעמים כבר הבנו המון.

אבל שינוי משמעותי לא תמיד מתרחש דרך עוד מחשבה על עצמנו.

לפעמים הוא מתחיל דווקא כשאנחנו מסכימים להיות לרגע בשקט, להפנות את תשומת הלב פנימה ולשאול:

מה קורה לי עכשיו בגוף? ומשם, בעדינות ובסקרנות, להתחיל להכיר את הסיפור שנמצא מתחת לסיפור.

אז אם אתם מזהים את עצמכם במילים האלה, ואם יש בכם סקרנות להבין אילו חוויות, מנגנונים ודפוסים ישנים ממשיכים לנהל חלקים בחיים שלכם היום - אני מזמינה אתכם להגיע לתהליך אימוני בשיטת סאטיה.

לא כדי "לתקן" את הילד שהייתם, אלא כדי להכיר אותו, להבין מה הוא למד על עצמו ועל העולם.

ולאפשר לאדם שאתם היום לבחור מחדש.