חופש, אשמה ואחריות

חופש, אשמה ואחריות – ומה באמת נמצא בידיים שלנו?

כמו הרבה אנשים, במשך שנים רבות, גם אני טעיתי לחשוב שחופש הוא האפשרות לעשות מה שאנחנו רוצים.

להישאר או ללכת.

להגיד כן או להגיד לא

להתקרב או להתרחק

לבחור אחרת

תרגול התפיסה הסאטית הביאה אותי להבין שחופש אמיתי הוא דבר קצת יותר מורכב

חופש תמיד מגיע עם אחריות לצידו.

אחריות יכולה להישמע כבדה ומכבידה, בטח בשיחה על חופש.

אבל האחריות ( שיש לה ביטויים רבים) היא היכולת שלי לעצור ולשאול: מה מתוך הדבר הזה נמצא בידיים שלי?

ובשאלה הזו טמון אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין אשמה לאחריות.

אשמה מסתכלת לאחור.

היא שואלת שאלות קשות ושיפוטיות כמו-

למה עשיתי את זה?

איך שוב הגעתי למצב הזה?

למה לא אמרתי משהו קודם?

איך לא ראיתי?

מה לא בסדר בי?

יש באשמה הרבה עיסוק בעצמי, אבל באופן מפתיע – מעט מאוד יכולת לפעול.

אחד הרעיונות פורצי הדרך שבתפיסה הסאטית הביאה לחיי היא ההבנה

כאשר אנחנו שוקעים באשמה, אין לנו פניות לקחת אחריות.

אנחנו עסוקים בלשפוט את עצמנו, להסביר, להצדיק, להתחרט, לשחזר שוב ושוב את מה שכבר קרה.

---

אחריות לעומת זאת, יכולה להסתכל על מה שהיה – אבל היא פונה קדימה.

היא שואלת:

מה אני מרגישה עכשיו?

מה אני רוצה?

מי אני רוצה להיות בסיטואציה הזו?

את מי אני רוצה שיפגשו?

מה חשוב לי?

מה אני יכולה לעשות אחרת?

על מה יש לי השפעה? ומה, למרות כל הרצון שלי, פשוט לא נמצא בשליטתי?

זו תנועה קטנה בשפה, אבל במציאות זו תנועה אחרת לגמרי בתודעה ולפעמים היא משנה עולם שלם.

"אני יודעת שאני אשמה. שוב שתקתי"

ניקח דוגמה מחדר האימונים.

נועה (שם בדוי) הגיעה למפגש השבועי שלנו אחרי ריב עם בן הזוג שלה.

כבר תקופה ארוכה יש משהו בקשר שמפריע לה. היא מרגישה שהוא לא באמת פנוי אליה, שהיא מתאמצת יותר, שהיא מוותרת על דברים שחשובים לה כדי לא לייצר מתח ולהמנע מריבים.

באותו ערב שוב קרה משהו שפגע בה.

היא רצתה לומר לו.

בהתחלה היא שתקה ואגרה והתאפקה

ובסופו של דבר, כשהגוף שלה לא יכל לשאת יותר את המתח - היא התפרצה.

נועה ישבה מולי ואמרה:

"אני יודעת. אני אשמה. הייתי צריכה לדבר קודם. למה אני תמיד עושה את זה?"

אפשר להישאר שם.

אפשר אפילו להסכים איתה: נכון, היה עדיף שתדברי קודם.

אבל האם זה באמת יקדם אותה?

במקום זאת, אנחנו מתחילות להתבונן.

מה קרה לך ברגע שבו רצית לדבר ושתקת? ממה נמנעת? מה הסיבה שנמענעת?

פתאום מתגלה משהו אחר.

היא פחדה.

פחדה שהוא יכעס.

פחדה להיתפס כתובענית.

פחדה שאם תגיד מה היא באמת צריכה, היא תגלה שהוא לא רוצה – או לא יכול – לתת לה את זה.

והשתיקה, שעד לפני רגע הייתה הוכחה בעיניה לכך שמשהו "לא בסדר בה", מתחילה לקבל הקשר.

לא תירוץ.

הקשר.

וזה הבדל חשוב.

כי המטרה אינה להסיר מעצמנו כל אחריות ולומר: "ככה אני, לא יכולתי אחרת".

המטרה היא להכיר מה הפעיל אותי, כדי שאוכל בפעם הבאה לפגוש את אותו הרגע עם קצת יותר חופש.

אז איפה האחריות שלה?

ובכן - היא בטח לא בכך שבן הזוג ישתנה או שהוא יבין אותה בדיוק כפי שהיא רוצה וגם לא בכך שהוא יגיב באופן שהיא מקווה לו.

האחריות שלה נמצאת במקום אחר.

היא יכולה ללמוד לזהות את הפחד שעולה בה.

ללמוד לזהות מה קורה בגוף

לשים לב לרגע שבו היא מתחילה לוותר על עצמה כדי לשמור על השקט.

לברר מה חשוב לה שיקרה, מי חשוב לה להיות ולתרגל את האפשרות לבטא את עצמה גם כשהיא לא יודעת מה תהיה תגובתו של האדם שמולה.

וזה כבר חופש.

לא משום שהיא יכולה לשלוט בתוצאה.

אלא משום שנפתחה בפניה עוד אפשרות.

חופש הוא לא תמיד "לעשות מה שבא לי"

---

חופש חופש אינו מצב שבו אין מגבלות, פחדים או נסיבות מורכבות. הוא לראות יותר מאפשרות אחת בכל אפשרות

(שיטת סאטיה)

---

כשאני בטוחה שאני חייבת לשתוק כדי שלא יכעס – אין הרבה חופש.

כשאני בטוחה שאני חייבת להישאר כי אחרת אהיה לבד – אין הרבה חופש.

כשאני בטוחה שאני לא יכולה להציב גבול כי מישהו ייפגע – גם שם מרחב הבחירה שלי מצטמצם.

אבל ברגע שבו אני מסוגלת לראות:

אני יכולה לדבר.

אני יכולה לבקש.

אני יכולה לומר לא.

אני יכולה להישאר ולנהל שיחה.

אני יכולה לקחת זמן ולחשוב. אני יכולה גם לבחור לעזוב.

אני יכולה ומוכנה להתמודד עם התוצאות שיגיעו

גם אם עדיין לא החלטתי מה אעשה- כבר יש לי יותר חופש.

כי במקום מסלול אחד שנחווה כאילו נכפה עליי, אני מתחילה לראות אפשרויות מהן אני יכולה לבחור.

חשוב לי להזכיר שהיכולות האלה אינן תכונת אופי שיש לאנשים מסוימים ולאחרים אין. חופש ואחריות הם רעיונות שניתן לתרגל ולפתח.

לקחת אחריות פירושו גם להסכים להכיר בגבולות האחריות שלי.

אני אחראית לאופן שבו אני מדבר,

אני אחראית לבחירות שלי

אני אחראית לשים לב למקומות שבהם אני פועלת מתוך פחד

הימנעות או הרגל

אבל אני לא אחראית לכל רגש שמתעורר באדם שמולי.

בן הזוג יכול להשפיע על האושר שלי, אבל הוא אינו אחראי לאושר שלי.

ודרך היחסים איתו אני יכולה לפגוש מקומות עמוקים בתוכי, ללמוד, להשתנות ואפילו להירפא – אבל אין לו אחריות לרפא אותי.

יש בזה משהו מפחיד.

ויש בזה משהו משחרר מאוד.

כשמפסיקים לחפש אשמים משהו משתנה ומשהו מתפנה.

ובמקום לחכות שהעולם, בן הזוג, ההורים, הילדים, הבוס או החיים עצמם ישתנו כדי שנוכל להרגיש אחרת – אנחנו מתחילות לזהות את המקום שבו יש לנו אפשרות לנוע.

לפעמים התנועה תהיה גדולה.

ולפעמים היא תהיה כמעט בלתי נראית מבחוץ.

להגיד משפט שבדרך כלל אני בולעת. להישאר עוד רגע עם תחושה לא נעימה בלי לברוח ממנה.

לבקש. לסרב. להפסיק להסביר את עצמי. או פשוט לזהות שהמחשבה שאומרת לי "אין לי ברירה" – היא מחשבה, ולא בהכרח עובדה.

שם מתחיל להיווצר מרחב.

ובתוך המרחב הזה מתחילה להופיע בחירה.

ובעיניי, שם מתחיל החופש.

אולי יש יותר מאפשרות אחת

אם יש בחיים שלך מקום שבו נדמה לך שכבר ניסית הכול, שאת שוב ושוב מוצאת את עצמך באותו דפוס, או שאת יודעת מה היית רוצה לעשות אבל ברגע האמת משהו בך פועל אחרת – יכול להיות שלא חסר לך כוח רצון.

אולי חסר כרגע מרחב.

מרחב לעצור. להתבונן. להכיר את מה שמפעיל אותך. ולגלות אפשרויות שכרגע קשה לראות לבד.

זה חלק מהעבודה שאנחנו עושות בתהליך האימוני בשיטת סאטיה.

לא כדי להפוך אותך לאחראית על הכול.

אלא כדי שתוכלי לזהות, בתוך כל מה שאינו בשליטתך, מה כן נמצא בידיים שלך.

כי שם נמצאת האחריות.

ושם, לא פעם, מתחיל גם החופש.

אם את מרגישה שיש בחיים שלך מקום שבו הגיע הזמן לעבור מאשמה, תקיעות או "אין לי ברירה" אל יותר בהירות, אחריות וחופש – אני מזמינה אותך לפנות אליי ולבדוק יחד אם תהליך אימוני בשיטת סאטיה יכול להתאים לך.

חופש אשמה ואחריות