ריקות

מושג ה"ריקות" הוא רעיון פילוסופי מרכזי בבודהיזם ודרך התבוננות על העולם אותו ניסח נאגארג'ונה שהיה נזיר בודהיסטי - מלומד במאה השנייה לספירה .

"על פי תפיסה זו - כל הדברים המורכבים – ובכלל זה גם האדם – הם בעלי טבע ריק, משמע –הם משתנים ללא הרף ואין בהם מהות או קיום עצמאי נפרד." (נעמה אושרי – מאמר על ריקות)

מושג הריקות חל על כלל התופעות בעולם: על החומר ועל הרוח.

בהיותן תלויות הכרה, השתנות וארעיות הן מסימני ההיכר של כל התופעות ולכן כשאנו מדברים על ריקות - אין מדובר על וואקום פיזיקלי אלא על סוג של העדר של קביעות ונפרדות אליהן שואף האדם תמיד- שאיפה המביאה אותו לסבל.

הריקות מזוהה גם עם המושג התהוות הגומלין, משום שכל תופעה בעולם היא "ריקה" מכל קיום עצמאי, נפרד וקבוע ולפיכך - היא יחסית ותלויה.

ההתבוננות ה"ריקה", פירושה לראות את הדברים כפי שהם, בלא תעתועים ואשליות הנובעים מתפיסות עולמנו הפנימי שאינם אמת ממשית - הלוא היא תודעתנו. להיות ריק כלפי משהו פירושו להתבונן בו כנקי: ממשמעות, דעה קדומה, שיפוטיות, תוספות, פרשנויות, השוואות שאנו מעמיסים.

בניסיון להסביר את מושג הריקות אמר אלן ווטס:

"הדברים הם כפי שהם. כאשר אנחנו מביטים אל היקום בלילה אנחנו לא משווים בין כוכבים שמאורגנים נכון ולא נכון ולא בין גלקסיות מאורגנות גרוע או טוב ".

תודעתנו האנושית מוזנת לאורך כל חיינו מאמונות, פחדים, תפיסות עולם, מסקנות ועוד- כל אלה יוצרים תודעה שנושאת נקודת מבט שיפוטית על עצמנו, על ההתרחשויות ועל האובייקטים במציאות שלנו. ההבנה העמוקה כי תפיסות העולם שלי אינן אמת מוחלטת היא ההתחלה הבסיסית של תרגול הריקות.

אין הכוונה להפסיק באחת להחזיק באותן תפיסות עולם. אלא, התרגול מצריך מאיתנו (בצורה לא אינטואיטיבית בהתחלה) להפסיק לייחס לתפיסות עולם אלה חשיבות. לצד ההבנה המיידית את המושג ריקות היא תרגול הדרגתי לא פשוט ומאתגר של שחרור מאחיזה בכל מה שחשבנו שאנחנו יודעי. התרגול של "להרפות" .

מה קורה במקום שבו אני מפנה את הדרך מתפיסת עולם בה החזקתי במשך זמן כה רב לטובת ריקות?

מה קורה אם אני מציבה "כלום" במקום בו מתנהלות בתודעתנו רשימות על גבי רשימות לא מודעות של שיפוטיות כמעט על כל אירוע או אדם בו אני פוגשת?

ובכן עם הוויתור על האחיזה ותרגול הריקות, הדאגה והפחד מתנקים ומפנים מקום לאפשרויות חדשות ובכך

התודעה שלנו הופכת לצלולה ומתרחבת. יחד עם זאת מגיעה גם ההכרה שאין באמת גבולות במציאות אלא רק בתודעה שלנו.

"אחד מתרגולי הריקות נתפנה לשאול

מי הוא ה"אני"?

ועד כמה אני ריקה כלפיו? כשאנו מבינים שהאני שלנו מורכב מקבוצות אנרגטיות שמתעוררות יחד והן: תחושות, רגשות, תפיסות, דחפים והכרות. למעשה אין "אני" מוחשי, מוגדר, ממשי " (תמיר מסאס נזיר זן)

חידת ריקות התודעה והמציאות אינו תחום השמור רק לבודהיזם ולנזירי זן. למשל, פרופסור אניל סת', חוקר מוח ומדען

מחשבים מאוניברסיטת סאסקס בדרום אנגליה חקר כיצד התהליכים הביולוגיים שבמוח מייצרים את חוויית המציאות וכיצד נוצרת התודעה. על פי סת" התפיסה המודעת שלנו של העולם שסביבנו, ושל עצמנו בתוכו, היא סוג של הזיות מבוקרות שמתרחשות עם, באמצעות ובגלל הגוף החי שלנו". "אשליה אופטית פשוטה יכולה להמחיש עד כמה בלתי אמין המידע שהמוח, למשל, מפיק מהעיניים. לכן," הוא מסביר "תפיסה חייבת להיות תהליך של ניחוש מושכל שבו המוח משלב את האותות החושיים האלה עם ציפיות או אמונות קודמות על האופן שבו מתנהל העולם כדי לעצב את הניחוש הטוב ביותר של מה גרם לאותות האלה." .

חוקר נוסף הוא פרופסור דונלד הופמן שטוען ששימוש בעיניים שלנו ככלל אינו מייצג נאמנה את המציאות הממשית. וכמוה, כך גם יתר החושים – התפיסה שלנו מאפשרת לנו גישה שמוגבלת רק למעטפת החיצונית של המציאות, בעוד שאת טבעה האמיתי עדיין איננו מסוגלים לפענח.

לסיכום - תרגול והבנת הריקות היא אחד המפתחות לחופש של האדם מסבל. זהו לימוד עמוק של מהותם האמתית של

הדברים כולם. הבנה של הריקות יכולה לפתוח את תודעתנו ולשחרר אותנו מסבל. נדמה שגם בעידן

שלנו – המדע מחפש תשובות רציונליות שאינן מגיעות מהעולם המטפיזי ו / או הפילוסופי – לשאלת התודעה שלנו ומטיל ספק שאחיזה שלנו בה, משמע מזמין אותנו לאותה ריקות עליה דיבר הבודהה כבר במאה השישית לספירה.